<h1>העיטור אות כ' כתובה</h1>
<h2>דף כב.</h2>
התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות שלא בבית דין יש לה מזונות אבל מוכרת אין לה מזונות בין בבית דין בין שלא בבית דין. ומסתברא תבעה מקצת כתובתה בבית דין נמי אין לה מזונות כדאמרינן למאי נפקא מינה לתובעת והוא הדין אם מכרה וקבלה מקצת כתובתה בדרך תביעת בית דין שלא להפרע לה מזונות. והא דאמרינן לית דחש להא דרבי שמעון דאמר מקצת כסף ככל כסף שמכרה שלא בדרך תביעת בית דין. ירושלמי (פי"א ה"ב) אמר רבי יוסי ובלבד מן השופי הא מאונס לא כהדה אלמנתא דרבי אבהו מרמון בה אמרין לה רבי אבהו בר כהן בעי לך תבעת פורנא ואבדה מזונותיה מן דאתידעון מליא אעלון עובדא קומי רבי יוסי וחזרה למזונות. לרב נחשון אם הוציאה לקיים כתובתה ולא מצאה עדים לקיים לאו תביעה הוא. רב יהודה בשם שמואל המוחלת כתובתה ליתומים נזונית משלהן. תניא מכרה כתובתה משכנה כתובתה עשתה כתובתה אפותיקי בין בבית דין בין שלא בבית דין אין לה מזונות. כך היו אנשי ירושלם כותבין ואנשי גליל כותבין כמותן ואנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לה כתובתה לפיכך אם רצו היורשין נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה. איתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל בבל וכל פרואהה נהוג כרב נהרדעא וכל פרואהא נהוג כשמואל. ומסתברא היכא דאיכא מנהגא אזלינן בתר מנהגא והיכא דליכא מנהגא עבדינן כשמואל דהלכתא כותיה בדיני וכן פסקו רבינו שרירא ורבינו האי ורבינו חננאל. ומיהו סייעתא דאייתי רבי משה מהא דאיבעיא לן בגמרא דאלמנה נזונית (צ"ה:) לאו ראיה היא דאף על גב דתנן נזונית או הנזונית לא מפסקא הלכתא בהכי דאם כן הא דמייתינן תא שמע מהא דאמר רבי זירא אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה ואמרינן עלה אי אמרת בשלמא הנזונית תנן משום הכי מציאת אלמנה לעצמה. אם כן קשיא דשמואל אדשמואל דהא איהו אמר הלכה כאנשי גליל. אלא לאו שמע מינה דאף על גב דתנן הנזונית לאו הלכתא היא אלא מבעיא ליה לגמרא כי היכי דמבעיא לן אוממות תנן או עוממות. וקריביה דרבי יוחנן דלא אמר ליה רבי יוחנן למיתן לה כתובה ולמפטרה מפרואהא דנהרדעא דנהיגי כשמואל. ואי נמי לא הוה בעי למפטרה משום מעשה ידיה אי נמי משום יקרא דאבוה אלא הדרינן לכללא דנקטינן רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני. והכי גרסינן בתוספתא (פ"ד) כל הארצות כותבין כירושלים ובירושלמי (פ"ד הי"ד) קיסרין כיהודה ושאר כל המקומות כירושלים. אנשי גליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונן אנשי יהודה חסו על ממונן ולא חסו על כבודן. חד בר נש דמך אמר יהבון לאיתתיה פורנא אמר רבי מנא יתקיימון דברי המת אמר ליה רבי חנניא ויש אדם מבטל תנאי כתובה בפה אמר ליה אנא אמרית את מנן לך אמר ליה ולאו בגליל אנן קיימן. סברין מימר אנשי גליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונן. שמע מינה שאם צווה אדם בגליל לעשות כיהודה לא אמר כלום שאינו רשאי לבטל תנאי מזונות אלא אם כן קצץ לה מזונות וכן הלכתא. איתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין ואיפסיקא הלכתא כרב דאמר שמין מאי טעמא כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמפק לאחריני לא אקני לה שמע מינה דאזלינן בתר אומדנא וכן הלכתא. וכתב רבינו אלפס שמע מינה דמאן דמגרש לאנתתיה מדעתא דנפשיה אין שמין מה שעליה דלאו איהי קא בעיא למיפק אלא איהו בעי לאפוקה. ומסתברא דוקא מדעתא דנפשיה בלא טענה אלא שמצא אחרת נאה הימנה אבל סרחה עליו אדעתה דהכי לא אקני לה. ושדרו ממתיבתא מאן דכתב מתנה לאשתו בשעת נשואין ומגרש לה לא אמרינן כי אקני לה אדעתא למקם קמיה אדעתא למשקל ולמפק לא אקני לה אלא מעתה מאן דיהיב מתנה לאיניש דרחים ליה ערבא בעי למשקל מניה דרחים ליה לעלם דכי יהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל ביניהון אירסא הדרא מתנה האי לאו טעמא הוא. ועוד כך עושין רבותינו הראשונים וכל דייני דמתיבתא ואבות בית דין הראשונים כך היו דנים. קריביה דרבי יוחנן הוה ליה איתת אבא דהוה מפסדא מזוני אתו לקמיה דרבי יוחנן אמר להו זילו אמרו ליה לאבוכון דליחד לה ארעה למזונות וכו'. אמר רבי אבהו לדידי מיפרשא לי מניה דרבי יוחנן אמר למזונות ריבה לה מזונות במזונות קצץ לה מזונות ואיכא מאן דאמר דוקא שלא צמצם אבל פסק פחות מן הראוי לה נותנין לה כדי צרכה.
<h2>דף כג.</h2>
ורבינו יעקב אקשי האי דגבעונים נמי מצוה הוה דהא כתיב לא תחיה כל נשמה ואמאי לא הוי הפרה לההיא שבועתא. ופריק דאפילו לדבר מצוה אין לו הפרה אלא כההוא מקרי דרדקי שדעתן שוה לנדר וחרטה אבל גבעונים וכיוצא בהן שאין הדעות שוות דאמרינן שמא דעת אחד מהן לצאת למלחמה או לינשא להן או להיות ארצם רחבת ידים לפניהם וצריך פתח לכל אחד ואחד. ומסתברא מדקאמרי להו לשם ד' באנו קבילו עלייהו תשובה והרשות בידם להמית ולהחיות וליכא מצות לא תחיה כדאמרינן בספרי (פרשת שופטים ועי' סוטה ל"ה:) למען אשר לא ילמדו אתכם וגו' הא למדת שאם עשו תשובה אין נהרגין דאי לא תימא הכי שבועה נמי לא חיילא דהא אין שבועה חלה על שבועה אלא לאו שמע מינה כיון דאי מגיירי ליכא מצוה חלה שבועה עליהן.
ואלמנה דמדירין אמר רב הונא לא שנו אלא שלא נשאת אבל נשאת אין מדירין אותה דאפילו הדרה ברבים יש לו הפרה דסבירא ליה לרב הונא כמאן דאמר יש לו הפרה ואף על גב דאמרינן (נדרים ס"ה.) המודר הנאה מחבירו בפניו לא ישאל אלא בפניו דוקא הניית חבירו כדאיתא טעמא בגמרא דבני מערבא (פ"ה דנדרים ה"ד) רבי יוחנן אמר מפני הבושה רבי יהושע בן לוי אמר מפני החשד אבל האשה שנדרה על תנאה שעברה אין צריך בפניו. וכתב רב שרירא דלא סבירא לן כאמימר דאמר על דעת רבים אין לו הפרה דאי איתה לידרה על דעת רבים. ורבינו יעקב פירש דלא אשכחן על דעת רבים אלא בהדרת מצוה כגון גבי אונס אבל הכא ליכא למימר על דעת רבים דאפשר דמוריא היתרא לנפשה ואיכא חשש איסורא הלכך ליכא הדרה בנשאת. ומסתברא על דעת רבים ליכא אלא בפני רבים ורבים צריכין לאותה הדרה כגון גבי נושא נשים בעברה ומקרי דרדקי והקדש וערכין והוא נדר של רבים דגרסינן בירושלמי (פ"ה דנדרים ה"ד) נדר של רבים אין לו היתר והנודר ברבים אין לו היתר. ולא איפסוק הלכתא אי רבים שלשה או עשרה ולחומרא ואפילו בשלשה אין לו התרה. ומסתברא אין לו הפרה על ידי חכם אלא עד דאתו רבים דנדר אדעתייהו גבי חכם ושרי ליה אי נמי רבים גופייהו שרו ליה והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה אפילו על דעת רבים יש לו הפרה על ידי חכם בלא רבים. ומנהג אבותינו שנותנין חרמות על דעת הקהל והן עצמן מתירין אותן על דעת הקהל ואף על גב דנוגעין בדבר הן רבים מתירין נדר כל אחד ואחד מידי דהוה אקרובים דכיון דקימא לן (נדרים ע"ז) כרבא אמר רב נחמן פותחין בחרטה ולאו כדינא דמי ולשון חכמים מרפא הוא אינהו שרו ועוד דעל דעת כן נדרו שאם ירצו רבים שיהא נדר יהא נדר ואם לאו לא יהא נדר כדאמרינן (נדרים ע"ג.) כל הנודרת על דעת בעלה נודרת. וכן כתב רבינו חננאל דמדירין אותה על דעת רבים כלומר אין לנודר להשאל על נדרו אלא על דעת רבים עד שיודיעם דאמר אמימר הלכתא אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה.
